כבר כמה זמן שאני שמחה, ואפילו מתרגשת, לראות את מסע הפרסום להעלאת המודעות לפטור מתור. כמתמודדת נפש, לא פשוט לצאת מהבית, ללכת לסידורים או אפילו להיפגש עם חברים לפעילות משותפת. חלק מהדברים שמלחיצים אותי הם הרעש, העצבנות סביבי כאשר ממתינים בתור, החשש מהתקף חרדה שיתקוף אותי בדיוק ברגע הלא מתאים, ואפילו תשישות שלפעמים נופלת עליי סתם ככה, באמצע היום, כשלא תמיד יש לי איפה לנוח. עם השנים, למדתי איך לדרוש את זכויות הנגישות שמתאימות לי, ולצד זה גם להתאים את עצמי ולתכנן מראש, כדי שכל מקום שאגיע אליו יהיה לי מונגש. אבל אף פעם לא חשבתי שאני יכולה לעשות זאת גם כשאני נמצאת מחוץ לגבולות המדינה.
כתבה מאת: מיטל אייזנמן
לפני כשנה, חברה דתייה שלי מהלימודים התכוננה סוף-סוף לטוס לחוץ לארץ בפעם הראשונה אחרי הקורונה. ישבנו על הדשא בהפסקה ודיברנו על כמה זה מעייף להתכונן לחופשה, וכך גיליתי איזו הכנה מראש אנשים שומרי כשרות עושים לפני חופשה בחו”ל, וכמה דברים הם צריכים לבדוק כדי לוודא שהם יוכלו לשמור כשרות ושבת, למשל לבדוק איפה בית חב”ד, לוודא שהמלון נמצא במיקום מרכזי שיאפשר להם לטייל גם בשבתות ולא להסתמך על תחבורה ציבורית, להזמין חדר בקומה נמוכה, כי אולי לא תהיה מעלית שבת ועוד. הדבר שהכי הדהים אותי היה כמות החטיפים והמנות החמות שהיא ארזה כדי לקחת איתה. הבנתי שהיא בעצם עושה הנגשה – היא מאפשרת לעצמה לצאת לטייל בחו”ל כמו כל אדם אחר, אבל בצורה שתתאים לה ולאורח החיים שלה.
זה הוביל אותי לחשוב על החופשה שאני בדיוק מתכננת לעצמי – אני כמובן בוחרת לאן אסע, איפה אישן, באיזה מוזיאון אבקר. אני מתכננת את החופשה שלי בחו”ל עבור מיטל שאוהבת ליהנות, אבל האם אני מתכננת את החופשה גם עבור מיטל שמתעייפת מהר? שקשה לה לחכות בתור? שצריכה מדי פעם לבלות קצת זמן שקט עם עצמה? פעמים רבות, כשטיילתי בחו”ל, היו לצד ההנאה רגעים לא פשוטים מבחינת הקושי הנפשי שלי. הייתי בטוחה שאין מה לעשות – ככה זה לטייל בחו”ל כמתמודדת נפש. אבל אחרי ההשראה מאותה חברה, החלטתי שהפעם הבאה שאהיה בחו”ל תיראה אחרת, כי אני אתאים את הטיול לצרכים שלי. כתבתי לעצמי שלוש שאלות חשובות:
מה אני יכולה לעשות לפני שאני טסה לחו”ל?
מה חשוב שאעשה בשדה התעופה ובזמן הטיסה?
מה כדאי שאעשה בזמן שאני כבר בחו”ל?
והלכתי לחפש תשובות….
מה אני יכולה לעשות לפני שאני טסה לחו”ל?
תכנון חופשה עבורי זה כמעט מבצע צבאי. אני יושבת מול מפות ועושה רשימות ותכנונים לכל יום ויום של החופשה. אבל אף פעם לא חשבתי שכדאי לי לא רק לבדוק איזה מלון הכי זול, אלא גם לבדוק איזה מלון הכי שקט. מעולם לא חשבתי שכדאי לי לתכנן יום אחד בלי פעילות, יום שאני לוקחת לעצמי פשוט כדי לנוח, לשבת עם עצמי (רצוי ליד נהר או ים) ולקרוא, לשמוע מוזיקה או סתם לנשום עמוק וליהנות מהחופש.
לרבים זה אולי נראה מובן מאליו, הרי זה מה שעושים בחו”ל – נחים. אבל אני אוהבת להסתובב, לראות דברים, להכיר את התרבות המקומית ולפגוש אנשים. סוף-סוף אני בחו”ל, אז סתם אשב לי בפארק ואקרא? עבר זמן עד שהבנתי שכן, גם זה נקרא להיות בחופש, ויותר מזה – העובדה שאני נותנת לעצמי יום, או אפילו יומיים, כדי פשוט לנוח ולא לעשות כלום, מאפשרת לי לשמור את הכוחות לימים האחרים שיהיו מלאים בפעילות.
כשאני מחליטה לאן לנסוע, אני בדרך כלל מחפשת מקומות שנמצאים בהם אנשים שאני רוצה לבקר, או מקומות שמסקרן אותי לבקר בהם. אבל נראה לי שיש קריטריון חשוב נוסף שאני צריכה להביא בחשבון: האם זה מקום שיש בו מודעות לנגישות עבור מתמודדי נפש? ברוב מדינות המערב יש מודעות בדיוק כמו בישראל, ואף יותר. אמיר, אחד העמיתים אצלנו ב”עמיתים לזכויות”, חלק איתי את החוויות שלו מטיולים ברחבי אירופה: “ברוב המקומות כיבדו את הדברים שביקשתי. הרגשתי שזה בעיקר תלוי במדינה עצמה, יש מקומות שיותר הבינו ויש מקומות שפחות.”
שאלתי את אמיר אם זה ישפיע על ההחלטה שלו לאן לטוס בפעם הבאה.
“כן”, ענה אמיר. “סביר להניח שאני לא אחזור למדינות שלא הצלחתי לקבל בהן את הנגישות שאני צריך. אפילו שאהבתי מאוד את הנופים שם, יש שם חוסר מודעות שמפריע לי, שממש מקשה עליי ליהנות.”
קשה לדעת מראש אילו מדינות יהיו נגישות יותר ואילו לא. בדרך כלל, במדינות מערביות כמו מדינות מערב אירופה, ארצות הברית וקנדה, יהיו יותר מודעוּת וגם חוקים רשמיים בנוגע להנגשות שמגיעות למתמודדי נפש. סביר גם להניח שבמדינות אלו יהיו אתרים באינטרנט עם פירוט לגבי הזכויות והאופן שבו אפשר לקבל אותן. נראה שבמדינות אחרות, למשל במזרח אירופה או בדרום אמריקה, נדרש מאמץ גדול יותר. כדאי לשאול מישהו שכבר ביקר במדינה שאנחנו רוצים לנסוע אליה, להיכנס לפייסבוק ולמצוא קבוצה של מטיילים או של ישראלים שגרים שם, להפנות שאלות לבית המלון שאנחנו רוצים להתאכסן בו או לאטרקציה מסוימת שנרצה לבקר בה.
אני לא חושבת שתמיד אבחר לטייל רק במקום שאני יודעת מראש שיש בו מודעות גבוהה לנושא של נגישות בכלל, ונגישות להתמודדות נפשית בפרט, אבל זה בהחלט דבר שאני רוצה להביא בחשבון. גם אם אחשוש שאני עומדת לטוס למקום שיהיה לי קשה לקבל בו את ההנגשות שאני צריכה, לפחות אהיה מוכנה לזה.
מה חשוב שאעשה בשדה תעופה ובזמן הטיסה?
בסופו של דבר, ככל שנתכונן לנסיעה לחו”ל, הטיול עצמו או החופשה בדרך כלל יביאו איתם אתגרים לא צפויים עבורנו. אבל עוד לפני ההגעה ליעד, חשוב לבדוק מה קורה בדרך לשם, כשנמצאים בשדה התעופה או במטוס.
אני יודעת שכאן בישראל, בכל אחד משדות התעופה, אנחנו זכאים להנגשה מלאה של כל תהליך הרישום לטיסה (צ’ק אין) והבידוק הביטחוני. תעודת הנכה עם הפטור מתור תקפה לכל התורים ברחבי השדה, כולל בנתב”ג העמוס, וגם מותר לחבר או לקרוב משפחה ללוות אותנו עד הכניסה לבידוק הביטחוני. יש גם אפשרות לקבל ליווי מעובדי שדה התעופה, שיכולים ללוות אותנו גם בזמן הבידוק הביטחוני או ביקורת הדרכונים, רק צריך לפנות כמה ימים מראש לרכז הנגישות של שדה התעופה ולבקש את זה.
בנוגע לטיסה עצמה, חברות התעופה שטסות מישראל ולישראל, מנגישות את הטיסות לאנשים עם מוגבלות, כולל מוגבלות נפשית. בכל הפעמים שטסתי לחו”ל, הייתי בטוחה שאני זכאית להנגשה רק כל עוד אני בשדה התעופה, ושבטיסה עצמה זה אפשרי אולי רק כשטסים בחברה ישראלית כמו אל-על, אבל בזכות סיפורה של עובדת נוספת בתוכנית בשם נועם, הבנתי שזה לא בהכרח נכון.
“אני יכולה לקבל בקלות התקף חרדה במטוס. אני מרגישה כלואה, שאני לא יכולה לזוז, לא יכולה לנשום הרבה פעמים,” מספרת נועם. “כשטסים בלואו-קוסט זאת בעיה, כי צריך לשלם עבור מקום שמור, זה מייקר את הטיסה ולפעמים גם לא נשארים מקומות. גם בטיסות שהן לא לואו-קוסט, לפעמים אי-אפשר לבחור מקום מראש. אבל בטיסה האחרונה שלי, החלטתי להתקשר למוקד הלקוחות של החברה ולהגיד להם שאני חייבת מקום ליד חלון, אחרת כמעט בטוח שיהיה לי התקף חרדה.”
נועם אכן קיבלה את מה שביקשה. היא קיבלה ללא תשלום מקום ליד החלון שחשוב לה מאוד כדי להרגיש פחות קלסטרופובית, אבל היא מדגישה שזה דרש ממנה מאמץ, הרבה מעבר להצגת תעודת נכה בלבד. “קצת הביך אותי שאני צריכה להתקשר לבקש את זה, וגם הייתי צריכה להסביר כמה פעמים לנציג השירות למה אני צריכה את זה, ואז הוא התייעץ עם המנהל שלו, אבל בסוף קיבלתי את מה שביקשתי.”
“וזה באמת עזר?” שאלתי.
“בערך,” היא צחקה. “בסופו של דבר כן היה לי התקף חרדה. לשמחתי ישבו לידי אנשים מקסימים שראו מה עובר עליי, וקראו לדיילת שמייד באה לעזור לי. בטיסה חזור יידעתי מראש את הצוות שיש לי חרדות, אבל לשמחתי הטיסה עברה בסדר והגעתי הביתה בשלום.”
שמחתי לשמוע על החוויה של נועם ולדעת שגם אני יכולה לבקש בטיסה הבאה שלי את מה שנחוץ לי מחברת התעופה ומהצוות עצמו במטוס, ולקבל את העזרה שאני צריכה. במיוחד שמחתי לשמוע שהיו אנשים שעזרו לה. זה הזכיר לי שגם כאני נוסעת לטיול לבדי, אני לא באמת לבד, וכמעט בכל מקום בארץ או בעולם אוכל למצוא אנשים טובים שיבואו לעזרתי.
מה כדאי שאעשה בזמן שאני כבר בחו”ל?
כאשר נמצאים בחו”ל המצב באמת שונה מבארץ. לכל מדינה יש חוקים אחרים ומדיניות שונה מבחינת זכויות הנגישות שמגיעות למתמודדי נפש. בנוסף לכך, תעודת הנכה הישראלית הרשמית לא בהכרח תקפה במדינות אחרות. אבל לאמיר לא הייתה בעיה ברוב המקומות שביקר בהם, “אפילו בדיסנילנד בצרפת!”
די היה בכך שהראה את התעודה כדי לקבל את כל ההנגשות שמגיעות לאנשים עם מוגבלות, בין אם שמדובר בהנחות על כרטיסי כניסה לאתרים, בקבלת ליווי או בפטור מתור.
לנועם הייתה חוויה דומה בגרמניה, שם גם גורמים רשמיים הכירו בתעודת הנכה שלה: “בגרמניה עדיין הייתה חובה להיות עם מסכות בתחבורה ציבורית, והיו פעמיים שהייתי ברכבת או באוטובוס בלי מסכה. אמרתי לפקחים שאני לא יכולה לעטות את המסכה מפני שיש לי מגבלה, והראיתי את תעודת הנכה הישראלית והם כיבדו אותה ולא נתנו לי קנס”.
שימוש בתעודה הישראלית הוא בהחלט אפשרי, גם אם אין חובה לכבד אותה מחוץ לישראל. אבל גיליתי שיש אפשרות נוספת: הוצאת תעודת נכה בין-לאומית בתשלום. את התעודה מנפיקים ארגוני נכים שונים הפועלים בארץ. אולם חשוב לציין שאף שהפרטים בתעודה רשומים באנגלית, זו אינה תעודה רשמית, ואין הבטחה שיכבדו אותה, בדיוק כמו לגבי התעודה שמקבלים מהמוסד לביטוח לאומי.
איליה, עמית נוסף ב”עמיתים לזכויות”, בחר להוציא תעודת נכה בין-לאומית בתשלום. “בכל מקום כיבדו אותה,” הוא מספר, “אם לא היה לי הכרטיס הזה, יש דברים שלא הייתי עושה. אם הייתי צריך לחכות בתור לדוגמה או לא הייתי מקבל הנחות, יכול להיות שלא הייתי בכלל מנסה ללכת לכל מיני מקומות שבזכות הכרטיס יכולתי ללכת אליהם וליהנות בהם”. יתרון גדול נוסף מבחינתו של איליה, היה שהוצאת תעודת נכה בין-לאומית בתשלום כוללת תו נכה לרכב, גם לאנשים שאין להם תו נכה לרכב בישראל. “בתור מי שמשכיר רכב בחו”ל, זה ממש משתלם לי,” איליה מסכם.
“אני צריכה חופש מהחופש”
הזדמן לי לשמוע את המשפט הזה מלא מעט אנשים כשהם חזרו מחו”ל, בדיחה על כך שלפעמים התחושה היא שחופשה בחו”ל דורשת לא פחות עבודה ומאמץ מכל יום אחר. כן, גם אני הרגשתי כך לא מעט פעמים, אבל אני יודעת שזה יכול להיות אחרת.
מנועם, מאמיר ומאיליה למדתי שהדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות כדי לוודא שאני נהנית מהחופשה בצורה הטובה ביותר שאפשר, הוא להתכונן ולתכנן נכון את החופשה שלי בחו”ל, כך שתתאים לי ולמה שאני, למיטל על כל הצדדים השונים שיש בה, ושתספק לי את מה שאני צריכה בזמן שאני בחו”ל.
הגעתי למסקנה שיעזור לי לברר כמה שיותר פרטים על המקום שאני רוצה לטוס אליו, לחשוב מראש איפה אולי יהיה לי קשה ואצטרך התאמות נגישות, וכמובן להתכונן ולדעת איך לבקש את ההנגשות, אבל גם להיות מוכנה לזה שלא אקבל את מה שאני צריכה, ולחשוב מה לעשות במקרים כאלה.
בנוסף לכך אני יכולה לדאוג שיהיו לי יותר רגעים פנויים לעצמי, אפילו יום שלם ללא תכנון, גם אם המחיר הוא לפספס משהו שרציתי מאוד לראות, או אולי לנסוע שוב למקום שכבר ביקרתי בו במקום למקום חדש, כדי שארגיש בטוחה יותר בחברת אנשים שאני מכירה. אבל בעיקר אני חושבת שאני צריכה ללמוד לא להתבייש להציג את תעודת הנכה שלי ולזכור שיש לי זכות מלאה להנגיש לעצמי את הסביבה, גם כשאני לא בארץ.
