עבר זמן עד שהבנתי והפנמתי שאני רוצה לקבל טיפול פסיכיאטרי. בילדותי ובנערותי הלכתי פה ושם לטיפול פסיכיאטרי פרטי, אבל זה לא החזיק מעמד. בגיל מבוגר יותר, בעצת הפסיכולוג שלי, פניתי שוב לטיפול פסיכיאטרי. הומלץ לי על פסיכיאטרית שמקבלת מטופלים בקופת החולים שאני חבר בה. הייתי מופתע שבכלל קיימת אפשרות כזאת בקופת חולים, אבל קבעתי תור והלכתי.
כשהגעתי לקופת החולים הייתי בלחץ והרגשתי קצת נבוך. ניגשתי לדלפק הקבלה ולחשתי שיש לי תור לד”ר קרן הפסיכיאטרית. פקידת הקבלה הורתה לי בשוויון נפש לשבת ולהמתין בחדר הקבלה.
כשהתיישבתי הייתי נבוך מאוד, וכל הזמן הסתכלתי לצדדים על האנשים שמסביבי, מנסה לשדר עסקים כרגיל כשבעצם אני יודע שהם יודעים, אני לא עובד על אף אחד, אני פה בשביל טיפול נפשי.
יצאתי משם בתחושה מוזרה מאוד. אני רגיל לתרחיש שבו אני עולה לאוטובוס בדרך לטיפול, ומשכנע את עצמי שכל יושבי האוטובוס בטוחים שאני בדרך לאכול שווארמה. אני רגיל לרדת מהאוטובוס, להסתכל ימינה ושמאלה ולוודא שאין אף אחד בסביבה, ורק אז להיכנס לבניין שהמרפאה של הפסיכיאטר נמצאת בו. מה זה המצב המוזר הזה, שכולם פה יודעים ורואים בדיוק למה באתי?! ועוד מתייחסים לזה בשוויון נפש כאילו אני בא לרופא משפחה?!
היום אני מבין ויודע שזה הקטע. ובדיוק כמו שאני מרגיש בנוח ללכת לרופא משפחה ויודע שזה לגיטימי, כך אני מרגיש כאשר אני הולך לד”ר קרן, הפסיכיאטרית שלי. מאז אותה פגישה ראשונה עברו שמונה שנים, ואני מגיע לפגישה איתה במרפאה אחת לחודש.
איפה מקבלים היום טיפול נפשי?
מה עושים כשלא מרגישים טוב נפשית?