בין אם אתם בעד הרפורמה במערכת המשפט, נגדה, חסרי דעה או כלל לא מתעניינים בפוליטיקה – אני לא חושבת שאפשר להתעלם ממה שקורה היום במדינה שלנו. החברה שלנו תוססת. רבים ורבות, מכל קצוות הקשת הפוליטית, יוצאים להפגין למען מה שחשוב להם. לצידם, יש גם מי שנשארים בבית אבל לא מבחירה, אלא כי ההפגנות אינן נגישות  עבורם. אז איך בכל זאת יכולים מתמודדי ומתמודדות נפש לתת ביטוי לזכותם להביע את דעתם הפוליטית ולהפגין?

כשמדברים על נגישות במרחב הציבורי, הדבר הראשון שעולה לראש הוא בדרך כלל נגישות פיזית, כלומר היכולת של אנשים עם מוגבלויות בתנועה להגיע להפגנה. בהפגנות האחרונות ראינו גם הנגשה שלא ראינו הרבה בעבר – תרגום של הנאומים לשפת הסימנים. המתרגמת הינה אישה מדהימה שעושה זאת בהתנדבות על מנת שגם כבדי שמיעה יוכלו להרגיש שהם חלק מההמון שסביבם. אך לצד מוגבלויות פיזיולוגיות וחושיות, גם אלו המתמודדים עם מגבלה נפשית לפעמים מרגישים שהפגנות אינן נגישות עבורם, ומוצאים שעליהם לבחור האם לצאת להילחם למען עתיד המדינה, כפי שלדעתם הוא צריך להיות, או להישאר בבית מתוך פחד שלא להיות מוגנים במרחב הציבורי.

הדבר הראשון שאני רוצה להגיד לכם הוא – זה בסדר. באופן אישי, אני גדלתי בסביבה מאוד פוליטית, ההורים שלי עודדו אותי תמיד להשמיע את דעותיי ולצאת להפגין כשאני יכולה. אך יחד עם זאת, בדיוק כפי שאני יכולה לעבוד, אבל פחות מהרבה אנשים אחרים, או לצאת לבית קפה, אך לפחות זמן מאנשים אחרים – גם במשהו שחשוב לי כמו הפגנה, זה בסדר לדעת שאם הייתי יכולה להיות שם – הייתי שם, אבל נכון לעכשיו, למען הבריאות שלי, עדיף שלא. לקח לי לא מעט שנים להבין שהבריאות שלי יותר חשובה מכל דבר אחר, ורק לי מותר לבחור מתי ועד כמה אני מוכנה לעשות משהו שאולי יקשה אלי. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות גם מבלי לצאת מהבית, הרבה דרכים להביע דעה ולקחת חלק במאבק אידיאולוגי בהתאם ליכולות של כל אחד ואחת מאיתנו.

יותר מכך, זה גם בסדר אם אינכם מרגישים צורך לצאת להפגין, או לגבש דעה חד-משמעית. בתקופות סוערות לפעמים יש תחושה של לחץ או תחושה שכולנו חייבים לעשות מעשה, לגבש דעה ברורה בעד או נגד ולהיות חלק מהזרם, איזה שהוא זרם. אבל זו לא המציאות, כי לכל אחד מאיתנו הזכות לדעה משלו, זכותינו לקחת את הזמן על מנת להבין יותר טוב את המצב, לקרוא נתונים ולשמוע דעות של אנשים שונים על מנת לגבש דעה עצמאית, ומותר גם להחליט שלא להחליט – מצב זה לא הופך אותנו לאזרחים לא נאמנים או לאנשים פחות טובים.

הפגנות היו מאז קום המדינה, חלק מהיופי של חברה דמוקרטית היא הזכות לכל אדם להשמיע את דעתו במרחב הציבורי. לרוב, היו כמה מקומות מרכזיים בהם היו מתאספים המפגינים, כיכר רבין, כיכר ציון ועד לא מזמן רחוב בלפור. בהפגנות המתקיימות כרגע יש משהו יוצא דופן, אומנם יש הפגנה מרכזית כל שבוע בתל אביב, אל בנוסף לה ישנן עוד אין ספור הפגנות בכל רחבי הארץ, בחלקן יש עשרות אלפי אנשים, בחלקן מאות ואפילו עשרות. אומנם יש לכך יותר תשומת לב עכשיו, אך זו כמובן לא הפעם הראשונה שדבר כזה מתרחש. כבר כמה שנים שאני שמה לב לאנשים שאכפת להם ממה שקורה במדינה הזאת, לוקחים את עצמם, את המשפחה הקרובה והחברים ויוצאים להפגין בקבוצה קטנה במקום קרוב לבית.

כבר עבר אומנם הרבה זמן מאז חנוכה, אך המשפט “כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן” הוא עדיין נכון ורלוונטי מאוד. גם להפגנה בקבוצה קטנה יש כח עצום – וזה חוקי לחלוטין! כל קבוצה של מתחת ל-50 איש יכולה להפגין ללא רישיון ובלי צורך להודיע מראש למשטרה או לרשות המקומית, אך כמובן שבזמן ההפגנה עצמה יש להישמע להוראות כוחות הביטחון ולא לעבור על חוקי המדינה. זוהי הזדמנות מעולה ליצור עבורנו את המרחב שמתאים לנו, להתאגד ביחד עם האנשים שקרובים לנו, האנשים שאנו בוטחים בהם, ולבחור לצאת להפגין כקבוצה קטנה ובמקום שנח לנו להיות בו. אפשר גם להשתמש ברשת החברתית לחיפוש קבוצות של אנשים אחרים בשכונה או בעיר שלכם, וככה לגלות אולי כבר יש התארגנות של הפגנה מקומית קטנה שאפשר להצטרף אליה. גם אם אתם מרגישים שדעתכם היא דעת מיעוט, זה לא אומר שעליכם לוותר על זכותכם הדמוקרטית להפגין, אולי דווקא העובדה שאתם וחבריכם הקרובים יצאתם מן הבית תיתן השראה לאנשים נוספים לעשות זאת? זהו בדיוק הכוח בהפגנות בקבוצות קטנות, הן יכולות להשפיע לא פחות מהפגנות המוניות, שאינן תמיד נגישות לאנשים עם מוגבלויות.

לצד כל זה עוד דבר שחשוב לזכור הוא שהפגנה היא ממש לא הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי להשמיע דעה. הנה דוגמא ליוזמה שנחשפתי אליה – קבוצת ווטסאפ בשם “אימהות נלחמות על הבית מהבית”. גם אימהות ואבות לפעמים מתקשים לצאת מהבית או שאינם מעוניינים שהילדים שלהם ישתתפו בהפגנות, מה שמונע גם מהם לצאת להפגין. בקבוצה זו מעלות הנשים רעיונות או מפרסמות יוזמות קיימות שאליהן יוכלו להצטרף, כל אחת לפי יכולתה. ויש הרבה דברים שניתן לעשות מהבית, כיחידים או ביחד עם מספר חברים או בני משפחה:

• להתרים או לתרום כסף.
• להכין שלטים.
• לעזור בארגון לוגיסטי דרך הטלפון.
• לתחזק קבוצת ווטסאפ.
• להביע דעה בצורה יצירתית – לכתוב או לצייר ולפרסם זאת בקרב חברים או ברשתות חברתיות.
• לדבר על הנושא ולהביע את דעתנו.
• לקרוא וללמוד ביחד עם אחרים כדי להבין יותר טוב את המצב.

כמובן שגם אפשר להביע דעה ישירות מול נבחרי ציבור כמו חברי כנסת או שרים דרך כתובות המיועדות לפניות הציבור. ישנם גם נבחרי ציבור שמתחזקים עמודי פייסבוק, טוויטר ואפילו נגישים לאזרחים אותם הם משרתים דרך הווטסאפ.

דבר חשוב נוסף לקחת בחשבון הוא נוכחות של משטרה בהפגנות. במצבי מצוקה או חרדה, יכול להיות שהאדם הראשון שניתקל בו יהיה איש שירות ביטחון כזה או אחר. לדוגמא, במידה ונפרדתם ממי שבאתם איתם להפגנה, או אינכם יודעים כיצד לחזור לנקודת מפגש או איסוף, מומלץ לפנות לסדרנים או אנשי הביטחון. בנוסף, לפעמים בהפגנות גדולות יש הפרות סדר, זהו מצב בו המשטרה חייבת להתערב, ולפעמים אנחנו יכולים למצוא את עצמינו במרכז סערת הרוחות וזהו מצב מאוד לא נעים שגם יכול לעורר תחושות של מצוקה. במצבי מצוקה או חרדה, לא תמיד קל לתקשר את הצרכים שלנו, או לזכור מה הן הזכויות שלנו במפגש עם המשטרה. עבור מקרים שכאלה, הכנו בעמיתים לזכויות ועמותת שחרות “כרטיס נגישות”, אותו אפשר להדפיס, לקחת אתכם בארנק או בכיס, ולהראות לשוטר בעת הצורך. על הכרטיס תמצאו גם זכויות שחשוב שתדעו במידה ואתם נעצרים על ידי כוחות הביטחון.

עד כה עסקתי בדברים אותם אנחנו, מתמודדי הנפש, יכולים לעשות אבל אני רוצה גם לכתוב כמה שורות למארגני הפגנות. השתלבות של מתמודדי נפש במרחב הציבורי היא מאמץ משולב שלנו המתמודדים, אבל גם של החברה והקהילה. כאשר אתם יוצאים לרחובות להילחם למדינה טובה יותר, כל אחד בדעתו איך תראה חברה שכזאת, תזכרו שגם אנחנו חלק מאותה חברה אותה אתם רוצים לשפר. חוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות קובע כי לכל אדם עם מגבלה יש זכות שווה לקחת חלק במרחב הציבורי, וכן, יש מספר דברים שניתן לעשות על מנת להפוך הפגנות ואירועים מחאתיים לנגישים יותר.

אחד הדברים החשובים להפחתת  חרדה הוא מידע מפורט ומדויק, למשל, מתי מתחילים להתאסף ראשוני המפגינים? מתי יתחילו ויסתיימו הנאומים? מהו אופי ההפגנה – נוכחות במקום אחד או צעדה? מהן דרכי הכניסה והיציאה? איפה נמצאים מגישי עזרה ראשונה? יש הרבה פרטים קטנים שעבור אנשים עם חרדות יכולים לעשות את ההבדל הגדול בין הבחירה לצאת או להישאר בבית. הדרך הכי טובה להבטיח ששאלות כאלו יקבלו מענה, היא למנות רכז.ת או אחראי.ת נגישות – אדם מהמארגנים שתפקידו לתת מענה לשאלות מסוג זה. אותו אדם יוכל גם לקבל פידבק על מה הם הדברים שיכולים לעודד אנשים עם מוגבלויות מכל סוג שהוא להצטרף להפגנה.

מאפיינים נוספים שמשפיעים  על היכולת של מתמודדי נפש להגיע למרחבים ציבוריים הם הרעש והצפיפות. בנוגע לצפיפות, לרוב ניתן יהיה למצוא אזורים אחוריים או צדדיים פחות עמוסים, אך בנוגע לרעש, לא תמיד ניתן בקלות להתחמק ממנו, ויש דברים שניתן לעשות על מנת להקל על מי שרגישים לכך יותר מאחרים. לדוגמא, להחליט שהשימוש בתופים ומגאפונים מותר רק בקדמת ההפגנה, כך שמי שרגישים לכך יוכלו להישאר באזור אחורי שבו תתאפשר תחושת ביטחון גדולה יותר. ולכם המתמודדים שקוראים שורות אלה, אני ממליצה לכל מי שרעש עלול להפריע לו להגיע עם אטמי אוזניים או אוזניות להפגנות. שמיעת מוזיקה יכולה לא רק לעזור לעמעם רעשי רקע, אלא גם לקרקע ולהרגיע ברגעים של התקפי חרדה.

לנו כמתמודדי נפש יש קול שחשוב שיישמע, בדיוק כמו לכל אזרחי ישראל. וחשוב שנמצא את הדרך להשמיע אותו, ושמארגני ההפגנות יעשו שינויים קטנים שיאפשרו לנו להשמיע אותו. בסופו של דבר, גם אם אנחנו לא מסכימים על איך לעשות זאת, כולנו רוצים לחיות בחברה טובה יותר – כזו שבין היתר מודעת לאתגרים ולזכויות של מתמודדים, ועוזרת להם לממש אותם ולקחת חלק פעיל בחברה הישראלית.