רוב חיי סירבתי לקבל טיפול נפשי, ורוב חיי הייתי בטיפול נפשי. לא מדובר בחידה מתמטית, אלא במציאות חיי עד גיל 25. מגיל קטן היו לי קשיים נפשיים וההורים שלחו אותי לשלל טיפולים. אני אומרת “שלחו אותי” כי ככה הרגשתי. הייתי הקלישאה של “ילדה בעייתית” במקום ילדה עם בעיות. זה לא משנה אם זאת הייתה המציאות או לא, זה מה שהרגשתי. אין פלא שהטיפולים לא עזרו, אבל אז כילדה וכמתבגרת לא יכולתי להבין את זה. פשוט הפסקתי להאמין שטיפול נפשי בכלל יכול לעזור לי. חשבתי שאני מסוגלת להתמודד לבד מול העולם, וכמובן טעיתי.

בלי לשים לב שקעתי יותר ויותר לתוך דיכאון, בדידות, פגיעה עצמית, קשרים חברתיים שמזיקים לי. עד שבגיל 26 משהו בי נשבר. אם עד אז הצלחתי איך שהוא להקים את עצמי מהמיטה, ללכת לעבודה, לצאת בערב עם חברות – פתאום לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר מזה.

הייתה לי ברכה גדולה – רופאת המשפחה שלי. בשנות ה-20 עברתי לעיר אחרת כדי ללמוד, מה שאומר שכמובן גם הייתה לי רופאת משפחה חדשה, בפעם הראשונה מישהי שלא הכירה אותי מאז הילדות. היא שמה לב שמשהו לא בסדר איתי, ונתנה לי תחושה של אמפתיה ופתיחות, ככה שיכולתי להגיד לה – אני חושבת שאני צריכה עזרה, אבל אני לא יודעת איך לקבל אותה.
היא קודם כל הרגיעה אותי, ואמרה שיש איך לעזור לי וטוב שלא נשארתי עם זה לבד. לאחר מכן, היא הפנתה אותי למרפאה לבריאות הנפש. כשהייתי ילדה, לא היה לי שום חלק בקביעה האם ללכת לקבל טיפול, מתי או ממי, ככה שאפילו לא ידעתי שאפשר לקבל טיפול נפשי בקהילה דרך קופות החולים. הייתי בטוחה שהאופציות שלי הן או אשפוז, או ללכת לקבל טיפול באופן פרטי.

במרפאת בריאות הנפש של קופת החולים קיבלו אותי מאוד מהר לשיחה ראשונה, אבל אמרו לי שיש זמן המתנה ארוך. התכוונתי לוותר, אבל מי שדיברתי איתה ראתה שהמצב שלי חמור ומצריך עזרה כמה שיותר מהירה. היא ביקשה להיות הפסיכולוגית שלי ותוך חודש התחלנו בתהליך טיפולי. אני לא יכולה להגיד שהוא היה קל, טיפול נפשי הוא אף פעם לא פשוט, אבל בפעם הראשונה אני בחרתי בזה ולכן הייתי מוכנה לעשות את העבודה הקשה שזה דרש ממני.

לאחר כשנה של טיפול אינטנסיבי על ידי הפסיכולוגית ומעקב פסיכיאטרי הרגשתי שיפור במצב שלי, אבל אז הגיע עוד משבר יותר חמור מהפעם הקודמת. גם עכשיו חשבתי שהברירה היחידה שלי היא להתאשפז. כמובן שלא רציתי את זה, רציתי להישאר חלק מהחיים שהצלחתי לבנות לעצמי בשנה האחרונה, חיים הרבה יותר טובים משהיו לי לפני שהתחלתי את הטיפול. המחשבה על ללכת להתאשפז עכשיו, לא לגור בבית עם השותפה הנהדרת שלי, לא ללכת לעבודה בה הצלחתי למצוא חברים והערכה, לא להיות במיטה שלי מחבקת את הכלבה שאימצתי… אבל רציתי לעזור לעצמי, איזו אפשרות עמדה בפני?

הצוות במרפאה המליץ לי על טיפול יום, מעין מסגרת ביניים – אני ממשיכה לגור בדירה שלי, ממשיכה להיות חלק מהקהילה, אבל גם מקבלת עזרה אינטנסיבית של שיחה עם פסיכולוגית פעם בשבוע ופגישה עם פסיכיאטרית פעם בחודש. מסגרת אשפוז יום גם היא חלק משירותי טיפול נפשי בקהילה, והשילוב הזה הוא כנראה מה שבאמת הייתי זקוקה לו.
הייתי במסגרת אשפוז יום שלושה חודשים, זה אולי נראה כמו מעט זמן אבל אני מרגישה שנהייתי בן אדם חדש בזכות הזמן הזה. אני מבינה את עצמי הרבה יותר טוב, למדתי דרכים נכונות להתמודד עם הקשיים שיש לי, גם קיבלתי אבחנה (משהו שלי היה מאוד חשוב), יכולתי להתחיל לקבל עזרה של ביטוח לאומי וסל שיקום. אבל בעיקר, למדתי לסמוך על שירותי הבריאות שזמינים לכולנו, שאני יכולה לקבל עזרה בלי להתנתק מהסביבה שלי.

היום יש לי חיים מלאים; אני לומדת באקדמיה, עובדת בתוכנית עמיתים לזכויות של החברה למתנ”סים ומשרד הבריאות ומרגישה חלק מהקהילה. אני קוראת לך ללכת לקופת החולים– כי מגיע לנו טיפול נפשי דרכם או במרפאות החוץ. לי הטיפול שינה את החיים וזה יכול לסייע גם לך.
יש לגשת לרופא המשפחה ולהכיר את הטיפולים והמענים שניתן לקבל.